תקצירי הרצאות שניתנו במדרשה הליברלית

ז'בוטינסקי והמחאה החברתית

הרצאה של פרופ' אריה נאור, ראש החוג לפוליטיקה ולתקשורת במכללת הדסה, ירושלים

ז'בוטינסקי הלך לעולמו ב-1940. מלחה"ע השנייה החלה. צרפת נכבשה אך השואה טרם החלה. איך אפשר לדעת מה היה אומר על מיליוני היהודים ממזרח אירופה שנספו, שלמענם הוא דרש ונאבק ונלחם. איך אפשר לדעת מה היה אומר אילו ידע שמדינת ישראל קמה והיתה לעובדה, ושיש לה עוצמה כפי שיש לה ?

מה אנחנו בכ"ז כן יכולים לדעת ? יכולים לעיין בטקסטים, בתורה שלו. לנסות להבין אותה ולהסיק ממנה על עניני השעה. אבל זה לא מחייב אותו. זו פרשנות. כל מי שמפרש טקסט, בעצם יוצר אותו מחדש בכך שהוא מעניק לו משמעות אקטואלית.

מה שאנחנו רואים בימים האחרונים, שונה ממה שראינו בשנה שעברה באופן מהותי. בשנה שעברה ראינו צעירים שהפגינו כדי להשיג דירה יותר זולה תחילה באזור היקר ביותר בת"א, ומתוך כך עברו לדבר על מכלול בעיות החברה והצליחו להצדיע מהלך שהצליח להביא לתוצאות של שינויי מדיניות, שזו ועדת טרכטנברג והנגזרות ממנה.

מה שאנחנו רואים בימים האחרונים זו לא בדיוק הפגנה חברתית. זו הפגנה פוליטית. כל אחד עם דעתו אבל כאשר הקולות העולים מן הכיכר הם שראש הממשלה ושר האוצר צריכים לקום וללכת  לביתם, זו איננה בדיוק מחאה חברתית כי אם פוליטית. זה דבר כשר למהדרין בחברה דמוקרטית. מהות הדמוקרטיה היא שאפשר ללכת לכיכר השוק ולזעוק זעקה גדולה ומרה ולנסות לשנות את המשטר. זה בסדר גמור. אבל צריך לקרא לילד בשמו. ייתכן שמתחיל פה תהליך שעוד יהיה לו המשך. רק בדיעבד נוכל לדעת.

ז'בוטינסקי לא היה סוציאליסט ברוב שנותיו. בהתחלה הוא כן היה. הוא מספר כי בהיותו סטודנט צעיר לימים, בן 18, ברומא, 2 הפרופסורים שהשפיעו עליו יותר מהאחרים היו: לה-ויולה והשני מיקרופרי. שניהם היו סוציאליסטים ידועים. לה-ויולה היה הפרשן של כתבי מרקס באיטלקית.

ז'בוטינסקי, אדם בעל חוש צדק מאד מפותח, משכיל ביותר, שמי שקורא את כתביו לא יכול שלא להתפעל מגודל האינטלקט והאינטליגנציה שמשוקע בהם – לא פלא שבגילו הצעיר כ"כ הושפע מהם ומהרעיונות של מרקס. הוא רואה עצמו בשנים הללו כסוציאליסט אך אף פעם לא הצטרף למפלגה סוציאליסטית. בתקופה ההיא הוא שאף להיות סופר. המחשבה להיות פעיל מפלגתי עוד לא פיעמה בו. מגיל 17 הוא פרסם מאמרים בעיתונים והחל לכתוב ספרים. לפני הגיעו לרומא הוא למד קצת בברן שבשוויץ. אני מקריא לכם שיר שכתב באותה עת, שתורגם כמובן מרוסית בו הוא מתאר בילוי בהרי האלפים, בערב, עם סטודנטית צעירה. על מה מדברים שני צעירים בטיול באלפים לאור ירח ? ובכן, היא שואלת אותו דבר ראשון אם הוא מרקסיסט ? זה מה שמענין אותה… הוא מסביר שהוא לא יכול לקבל את כתבי מרקס כפשוטם. אבל הוא גם לא יכול לקבל את הקפיטליזם כפשוטו. הוא רוצה חופש. הוא רוצה חרות. הוא בעצם ליברל. מהי החרות ? האם החרות מבטיחה שלא יהיה מחסור ומצוקה, ציטוט מהשיר: …"כל אדם חופשי בכל הוא, אף לרעוב מחוסר כל…" גם תורת מוסר הפוטרת את היחיד מאחריות למעשי הציבור לא היתה מקובלת עליו. המסקנה שלו, הוא השתמש בביטוי שלקח מניטשה – איש עליון. מה זה איש עליון ? – איש עליון הוא זה שאין לו על המצח שום חותם. במילים אחרות: אל תתייגי אותי. אני לא מרקסיסט, ולא אנטי-מרקסיסט. אני לא שוחר חרות ולא ההיפך מזה. אני מחפש את המוסר, אבל המוסר שלי הוא גם של היחיד וגם של הכלל.

היעדר מחויבות חברתית היא אחת מנקודות התורפה של הליברליזם. אם כל אדם ידאג לעצמו ולעצמו בלבד ולא תהיה אחריות חברתית אז באמת אפשר יהיה להגיע למצב של "כל אדם חופשי בכל, אף לרעוב מחוסר כל…"

ב-1936 הוא כותב אוטוביוגרפיה. אז כבר ברור שהוא רחוק מסוציאליזם כרחוק מזרח ממערב. שם הוא כותב: אילו חנני הבורא בכישרון מספיק לחבר שיטה פילוסופית, הייתי מבסס אותה על עקרון אחד: אינדיבידואליזם. היחיד הוא היצירה העילאית של הטבע. זה העיקר. ולכן טוב שיחטא היחיד לחברה, משתחטא החברה ליחיד. למען היחידים נוצרה החברה ולא להיפך. זו האנטיתזה לסוציאליזם.

הסוציאליזם של לנין ואח"כ של סטלין הוא שהעיקר זה הקולקטיב והיחיד צריך לשעבד עצמו לקולקטיב ואת זה ז'בוטינסקי לא היה מוכן לקבל בשום פנים ואופן. להיפך. החברה צריכה לשרת את היחיד. אבל, אם החברה צריכה לשרת את היחיד אז היא גם צריכה לספק לו מינימום שיאפשר לו קיום בכבוד.

כאן מקור הרעיון של חמשת המ"מים: מזון, מלבוש, מלמד, מעון ומרפא (אוכל, ביגוד, חינוך, דיור ובריאות). החברה חייבת לספק את המינימום האנושי בכבוד, שזה משתנה כמובן בהתאם למצב הכלכלי. הלוואי שנגיע לימים בהם החברה תוכל לספק לכל אחד ואחת מן החברה, דירה בשד' רוטשילד בת"א כמינימום…הלוואי על כולנו…אבל כשאין אפשרות כזאת, צריך בכ"ז למצוא דרך לספק לכל אחד מינימום של דיור הוגן. מינימום של דיור הוגן זה לא מעברה. זה לא שיכון של 30 מטר כי אי אפשר לחיות בכבוד במרחב מצומצם שכזה. צריך קצת יותר. השאלה היא: כמה יותר ?

כך גם לגבי המזון, החינוך וכו'. האם הזכות לחינוך היא רק חינוך יסודי, או גם על-יסודי ואולי גם אוניברסיטה ? כשאנחנו מדברים על זכות לחינוך למשל, האם גם מי שנמצא באלפיון העליון צריך לקבל את הזכות הזו, או שמא צריך לקחת את הכסף הזה ולתת אותו למי שנצרך  ?

ראש הממשלה מנחם בגין למשל, חשב שהזכות היא אותה זכות. אם יש שיויון אז הוא מלא, לכולם. בטוח לאומי שווה לכולם, לכל מי שעונה לקריטריון של הבטוח הלאומי. קצבת זיקנה שמחולקת, תחולק שווה בשווה למי שנמצא במאיון העליון ולפשוט העם.

לעומת זאת ז'בוטינסקי, נדמה לי, חשב אחרת. אם צריך לתת לכל אחד את המינימום ההכרחי הנדרש לקיומו, ומתוך הנחה שהמדינה לא צריכה לתת יותר כי יש לה עוד תפקידים למלא, צריך להביא בחשבון גם את המצב הכלכלי של מקבלי ההטבות. כלומר, המינימום הוא גמיש ומשתנה.

איך לתת את חמשת המ"מים האלה ? האם צריך לעבור חקירת שתי וערב לא נעימה, כפי שקורה היום, ע"י פקידים של הבטוח-הלאומי, ולעיתים לעבור גם השפלות… ז'בוטינסקי יאמר – לא. כל אדם המודיע שהוא נזקק לחמשת המ"מים הללו – צריך לקבל אותם. הוא האמין באדם. יש מדינות בעולם שהשלטון אכן מתייחס לכל אדם כדובר אמת. בארה"ב מגישים דו"ח למס הכנסה ומאשרים אותו. אם תעלו במדגם, יבדקו, ואבוי לכם אם תתפסו…

ההנחה הבסיסית של ז'בוטינסקי כליברל מושבע, היתה שצריך להאמין לאדם. זכותו של אדם למזון מותנית בטעם אחד בלבד, היזקקותו למזון. לא צריך לבדוק ולבחוש יותר מידי. זה מתאים לדברי הרמב"ם לענין צדקה – אם אדם מבקש צדקה, צריך לתת לו. כמה לתת ? יותר ממה שהוא צריך, אומר הרמב"ם.

ז'בוטינסקי אמנם לא לקח זאת מהרמב"ם אלא מהזרם האוסטרו-מרכסיסטי, חבורת הוגי דעות אוסטרית שלקחה את הרעיונות של מרכס לכיוון יותר ליברלי. אחד מהם היה קרל רנר המכונה שפרינגר, שהיה לימים נשיא אוסטריה לאחר מלה"ע השנייה. הוא כתב חיבור, ספר קטן בשם "החברה והמדינה". הספר תורגם מגרמנית לרוסית ואת ההקדמה כתב ז'בוטינסקי. רנר ועוד יהודי – בשם לינקאס, דיברו בתקופה ההיא, לפני מלה"ע הראשונה, ולאחריה, על איך נצליח לסיים את עידן המלחמות בין בני האדם ? ע"י כך שיספקו מזון לכל הבריות. שתיפטר בעיית המחסור והמצוקה. אם תהיה חובת תזונה כללית, המדינה תהיה חייבת לספק מזון, וייעלמו המלחמות מן העולם. זהו מן אוטופיזם שאין לו, חוששני, אחיזה במציאות האנושית.

ז'בוטינסקי לקח את הרעיון הזה. מזון זה דבר שחייבים לספק ומכיוון שהוא מדבר על כבוד האדם וחירותו, הוא לא מסתפק רק במזון והולך עוד כמה צעדים ומגיע לחמשת המ"מים. הוא מודה שהוא שאב מהחבורה הזאת הרבה רעיונות, אך אומר שיש לו מקור טוב יותר להסתמך עליו וזה התנ"ך והוא נותן לו פרשנות מודרנית ברוח הזכויות החברתיות (לא פרשנות דתית-מסורתית).

קודם כל שבת. אחד ההסברים לשבת הוא שבת כזכר ליציאת מצרים. שבת פירושה – אתם עובדים אבל לא עבדים בקמ"ץ. יום אחד בשבוע אתם בני חורין לגמרי. אל תעבדו אצל מישהו יום אחד בשבוע וכך אתם מממשים את זה שאתם בני מלכים. אבל לא רק שבת. יש עוד מצוות. פאה, לקט, שכחה. כלומר יש אחריות חברתית ומי שיש לו, חייב להפריש אחוז מסוים לטובת מי שאין לו. וכך נוצר בסיס לספק את חמשת המ"מים. יש גם את רעיון היובל – פעם ב-50 שנה הכל חוזר לקדמותו. שמיטת חובות, שמיטת קרקעות. החובות נמחקים ואפשר להתחיל מחדש. הוא מוסיף ועושה מודרניזציה לרעיון הזה של התנ"ך, לממש את חיי החברה במדינה היהודית שתקום, שתהיה לנו רפורמה אגררית מתמדת וזה אנטיתזה לרעיון הסוציאליסטי האומר שתהיה מהפכה אחת ולתמיד והכל יהיה סטאטי. ז'בוטינסקי אומר שהמהפכה היא מתמדת ולא חד-פעמית. ההיסטוריה היא דינאמית. כל הזמן יש שינויים. אצלנו אין מצב סטאטי. אצלנו, מידי פעם בפעם מערבבים את קלפי המשחק ומתחילים מחדש. הדרך הזו מובילה ליותר שיויון בין בני האדם. נכון שלא כולם שווים לחלוטין, אבל שיויון פורמאלי-אזרחי חייב להיות. יש שיויון הזדמנויות. זו תפיסה כלכלית חברתית ההולכת מעבר לליברליזם הנוקשה של המאה ה-19, המובילה גם לחופש לרעוב…

ז'בוטינסקי רוצה לבטל את הדלות. לא להתיר מצב שבני-אדם ישכבו לישון תחת כיפת השמיים רעבים וערומים. להבטיח ע"י כל מיני תקנות, לתת למי שזקוק, וחסל. יש מומחים שיבקרו ויאמרו שזה לא מספיק. שצריך לתת גם חינוך. יש מדינות בעולם שהחינוך האקדמי ניתן בחינם ע"י המדינה או שהוא מסובסד בחלקו הגדול. ז'בוטינסקי לא נותן תשובה ברורה על כך. הוא בעצם אומר, אולי, לכשירחיב, אז אולי גם זה…

הרעיון של הזכויות החברתיות בא לממש אידיאל מרחיק לכת הרבה יותר במשנתו של ז'בוטינסקי וזה האידיאל של עליונות היחיד ומלכותו של היחיד. כל בני האדם חייבים להיות בני חורין. כל בני האדם הם בני-מלכים. חזון ימות המשיח שלו הוא ממלכת אנרכיה שלווה, שבה המדינה לא תתערב במעשי הפרט. ולמדינה יהיו בכלל מעט מאד תפקידים. הרעיונות שרווחים בשנים האחרונות בארה"ב וגם אצלנו על צמצום/מזעור תפקידי המדינה בהחלט עולים בקנה אחד עם צורת החשיבה הזו. אם אני חותר לחופש, לחירות, לעליונות היחיד, אני מביא בחשבון שהמדינה עלולה לערער את החופש הזה ואני לא רוצה שזה יקרה. ז'בוטינסקי אומר שזה חזון ימות המשיח. בינתיים אנחנו רחוקים מאד מממלכת האנרכיה השלווה. בינתיים, יש מדינה אבל צריך לצמצם את סמכויות המדינות. ז'בוטינסקי חוזה שהעתיד יביא להתקרבות בין המדינות, לגושים של מדינות, וחבר הלאומים יפעיל סמכויות.

מדינה זה שלטון עצמי ומינימום של התערבות מבחוץ, ניהול עצמי של ענייניה תוך מינימום של התערבות מבחוץ, ומתוך המינימום שיש לה, עליה לספק את הצרכים החברתיים. הפרט הוא קנה המידה העליון. שוב רואים איך הדברים מתקשרים, בין החברה למדינה והפרט.

ב-1940 הוא כותב חוברת הדרכה לתנועת בית"ר שעמד בראשה, אך לא סיים אותה כי נפטר. הוא כתב שם בין השאר איך צריך לטפל במכלול הבעיות המשטריות והחברתיות יחד ? קודם כל התפיסה העקרונית שבני האדם הם בני חורין ושווים זה לזה. האדם הוא מעל לאזרח, הוא מלך בזכות עצמו ואין לכוף עליו התחייבויות מבחוץ, אלא אם כן הכרחי הדבר בהחלט לשם הגנה עליו ועל שכניו. גם השכן הוא מלך… פירוש הדבר שזכויות האדם קודמות לחוק. המסקנה: מן הדין להגביל תמיד את סמכות המדינה למינימום בלתי נמנע לחלוטין. המצב האידיאלי יהיה חברה שאין בה שליטים בכלל. והואיל וזה בלתי אפשרי בברור, יהיה שלטון אבל רק עד כמה שהיעדרו יוצר סכנה ברורה. מותר למדינה להתערב בחופש הביטוי רק אם תהיה סכנה ברורה אם היא לא תתערב.

המדינה צריכה להגן על תושביה מהתקפת אויבים מבחוץ, מהתקפת פושעים מבית, וכו' וכו'. אך מעבר לזה עליה להגן מפני סכנת הדלות. כשם שחובת המדינה לטפל בפשע ובאויבים זרים, חובה עליה להילחם בעוני. זו תפיסה הדומה לתפיסה הליברלית הסוציאליסטית. רגישות למצבת בעיית העוני. הוא רוצה שתהיה חוקה, שכל הדברים הללו יוסדרו בחוקה ליברלית דמוקרטית שתיצור מדינה מינימליסטית, ובמיוחד שאותה חוקה תערוב לחופש הביטוי בכל מובניו של המונח, וגם לחופש ההתארגנות. הוא שוב לוקח מהתנ"ך. רואה בנביאים אופוזיציה לשלטון וטוען שעלינו לאמץ את הדגם הזה של הנביאים.

♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

שביתת הרופאים: "ניתוח חירום" של מערכת יחסי-עבודה

15 במאי 2012, תל-אביב

המרצה: ד"ר שלמה קנדלשיין, מרצה לניהול משאבי-אנוש ויחסי-עבודה, המכון הטכנולוגי חולון

והמכללה האקדמית, נתניה

שביתת הרופאים היא שביתה שיזמה ההסתדרות הרפואית בישראל בחודש מרס 2011 במהלך מו"מ לקראת חתימה על הסכם קיבוצי לרופאים במגזר הציבורי. בנוסף לתביעות בנושא שכר הועלו במהלך השביתה תביעות לגבי תנאי עבודה ירודים, שעות עבודה רבות ורצופות וכן עומס רב על הרופאים.

השביתה התנהלה בסיסמא: "להציל את הרפואה הציבורית בישראל"

השביתה החלה ב-5.4.2011 והסתיימה בחתימה על הסכם קיבוצי ב-25.8.2011.

כרופאים העוסקים בהצלת חיי אדם לא ניתן לאפשר שביתה מלאה, ולכן זו היתה שביתה חלקית, שבמהלכה ננקטו צעדים ועיצומים כגון: עבודה במתכונת שבת, השבתת שירותים רפואיים באזור מסוים. כמו"כ נלוו לשביתה צעדי מחאה נוספים כגון הפגנות, צעדת מחאה של רופאים, שביתת רעב והתפטרות המונית.

סכסוך העבודה הובא לדיון בבית הדין הארצי לעבודה ובבג"צ מתוך מגמה לזרז את סיום הסכסוך.

דרישות הרופאים היו: העלאת שכר לשעה ב50% / שמירה עתידית על השכר הריאלי של הרופאים / שיפור הבטוח הפנסיוני לרופאים / מציאת פתרון למחסור ברופאים ע"י הגדלת מספר התקנים / מתן פתרון למקצועות רפואיים שבהם יש מחסור במצטרפים חדשים / שיפור תנאי עבודתם של הרופאים המתמחים המהווים 22% מכלל הרופאים / קידום הרפואה בפריפריה ע"י הפניית משאבים נוספים לבתי חולים ולמרפאות בפריפריה.

במהלך השביתה התגלה קרע עמוק בין ההסתדרות הרפואית והרופאים המתמחים, אשר בין השאר, מאות מהרופאים המתמחים הגישו מכתבי התפטרות ולא הגיעו לעבודתם, צעד שגרם לשיבוש קשה בפעילות בתי החולים.

ביה"ד לעבודה ובג"צ דחו את התפטרות המתמחים בנימוק, שזהו צעד ארגוני לא חוקי, והורו למתפטרים לחזור לעבודתם.

ב-7.12.2011 הגיע המשבר לסיומו עם החתימה על ההסכם בין הרופאים המתמחים למשרד האוצר, שבו הובטחו למתמחים הטבות שונות, ובהן מענק של 60 אלף ₪ לכל רופא מתמחה עד סוף תקופת ההתמחות, וכן הבטחת לבדוק מחדש את ההסכם הקיבוצי לאחר שלוש שנים.

בימים אלו נפתח סכסוך עבודה חדש בין הרופאים והמעסיקים על החובה להנהיג שעון נוכחות לרופאים.

♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

מצרים שלאחר מובארכ: הערכת מצב

29 במאי 2012, תל-אביב

המרצה: פרופ' עוזי רבי, ראש החוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה וחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים, אונ' תל-אביב

אנחנו בפתחו של חודש קריטי משום שבשלוש חזיתות שונות, אנו הולכים לקבל סוג של הכרעה, במצרים, באיראן ואולי גם בסוריה. אלו, ללא ספק, שלושה מוקדים שונים לחלוטין זה מזה, ובכל אחד מהם קורים דברים בימים אלה. אם נצליח לשים את הפוקוס בכל אחד מהם נדמה לי שנבין מדוע החודש הקרוב הוא חשוב מאד.

ב-18 בחודש יתכנס מפגש המעצמות במוסקבה. מפגש שיביא מצבור של מטעני-מתח. הרוסים הופכים לשחקן שחשוב לעקוב אחריו. ארה"ב תתקשה לבצע מהלכים במזה"ת ללא תיאום עם הרוסים.

מצרים:

מובארכ כבר איננו במסדרונות השלטון.

ב-16 וב-17 ביוני תוכרע זהותו של הנשיא החדש בקהיר. מוחמד מורסי מטעם האחים המוסלמים או אחמד שאפיק המזוהה עם המחנה של מובארכ.

אם מורסי, שנשלף מ"האחים המוסלמים", ינצח, נקבל ניצחון של איסלאמיסטים גם בפרלמנט וגם בנשיאות. המהפכה במצרים שהחלה עם הצעירים, אנשי הפייסבוק והטוויטר, שבאו באופן אותנטי מתוך מצוקה אמיתית ובקשו שקיפות פוליטית, פרנסה, וכו' יצטרכו להודות כי המהפכה נחטפה להם ע"י תנועות אסלאמיות. הרבה אנאליסטים מערביים פשפשו בזכרון ההיסטורי של המהפכות בעולם, ועשו אנלוגיה עם האביב האירופאי וכך הדביקו את המושג "האביב הערבי".

היום, שנה אחרי, אם נשפוט את הדברים, זה מסתמן ומאיים להפוך ל"חורף איסלמיסטי" יותר מאשר ל"אביב ערבי".

מי שהולך לקלפי בימים אלה במצרים, וישים פתק עבור מורסי, יצטרך להביא בחשבון שהוא יקבל משטר עם הגיון דתי, טרמינולוגיה דתית ופוליטיקה של איסלאם.

המועמד השני, שאפיק, אף הוא אינו יקיר ליבם של אותם צעירים. הוא כיהן 34 ימים כראש-ממשלה במצרים תחת משטרו של מובארכ, כלומר הוא איש המשטר הישן, או כפי שנכתב באחד המאמרים שפורסמו בעיתונות המצרית – "מובארכיזם ללא מובארכ"…כלומר, זו תהיה אותה הגברת בשינוי אדרת, מה שלא גורם לו להתחבב יתר על המידה על הצעירים. שאפיק בא מהצבא, הוא גנרל. מה שהוא מוכר לציבור זה – אנחנו יודעים איך להחזיר את הסדר ואת הבטחון על כנו. חשוב לציין שרחובות קהיר ואלכסנדריה אינם בטוחים בשעות הערב. הבטחון הציבורי הפך למרמס בחודשים האחרונים והציבור המצרי משווע למישהו שישיב את הסדר. שאפיק מקבל את מרבית התמיכה מן האליטות שבקהיר ובאלכסנדריה שרוצים שמישהו יבטיח להם את הבסיס ואת המינימום כדי לקיים חיים שוטפים, גם אם הם לא פיללו לו. שאפיק אומר להם: תצביעו לי, יש לי נסיון. אני אחזיר את הסדר ואת המהפכה לידיים של אלו שחוללו אותה, ושגנבו להם אותה. אני אחזיר אותה לצעירים.

מורסי מדבר אל מצביעיו המפוזרים בפריפריה, בכפרים של הדלתא, אלו הפחות-משכילים, ואומר להם – לא בשביל זה עשינו מהפכה, לא בשביל מי שעבד למען מובארכ, כלומר היותו של שאפיק ממחנהו של מובארכ, מהווה גיבנת שהוא סוחב על גבו וזה אכן עלול להיות בעוכריו.

מבחינת ישראל, שניהם אינם חובבי-ציון. מצרים לא תחזור לאותה מערכת יחסים שהיתה לה עם ישראל. חיזוקו של האיסלאם הפוליטי הולך יד ביד עם אנטי-מערביות ואנטי-ישראליות.

בסיני יש לנו מדינת-טרור שצמחה נוכח אוזלת ידו של השלטון המרכזי אחרי לכתו של מובארכ. הכלכלה המצרית במצב אקוטי. ירידה עצומה בתיירות, ירידה גדולה בהשקעות של הון זר מחוץ למצרים, במצרים, מה שמובארכ עמל שנים רבות כדי להביא למצרים. מצרים צריכה לשקם את עצמה. מצרים צריכה כסף. היא צריכה את המערב וגם אינה יכולה להרשות לעצמה לפרק את הסכם השלום, אך מאידך, מחויבת לסיסמאות שהלכו לאורך כל הדרך.

באחד העיתונים המצרים היה מאמר שכותרתו "אדרבא ואדרבא"… – אתם במשך שנים הטפתם נגד מובארכ ונגד סאדאת. ידעתם להצביע על השחיתות, על חוסר השקיפות הפוליטית, הצבעתם על הקשר עם ישראל ועם ארה"ב, אך כששאלנו אתכם מה הפתרון ? עניתם ש"אל איסלאם הוא אל חאל" – האיסלאם הוא הפיתרון. אז אדרבא, עכשיו כשזכיתם בבחירות תראו לנו ש-

"נאה דורש נאה מקיים". תראו לנו שמתחת לסיסמאות הללו יש מספיק כח לנפק חברה וכלכלה שתביא רווחה לתושבי מצרים ואם תצליחו לעשות זאת, נישא אתכם על כפיים, נרומם אתכם, אבל,

אם לא תצליחו לעשות זאת, אנחנו נפגוש גם אתכם בכיכר…!!!

המצרים רוצים פרנסה. הם רוצים קיום. קרוב ל-90 מליון איש !!! בעיית הבעיות. מי שלא יספק את הקיום הזה , לא יעזור לו, לא איסלאם, ולא הבטחות שווא אחרות. מי שלא יספק את זה יפגוש את העם המצרי שוב בכיכר. זה מבחן השעה במצרים.

יש לקוות אם כן שמצרים תתעשת ותתייצב ושהנזק ביחסים עם ישראל יהיה מזערי, למרות שאשר המאמין… אני לא מאמין שהסכם הגז יאריך ימים. ההסכם הזה הוא הסכם עם משפחת מובארכ. בניו גזרו הרבה קופונים מההסכם הזה. כל מי שידו תהיה בהסכם הזה, ידבק בו ריחו של מובארכ ולכן אני מסופק לגבי המשך הענין.

הקופטים-הנוצרים במצרים יצטרכו לחשוב על עתידם במצרים. הם מונים 10% מהאוכלוסיה,

כ-8-9 מליון איש. כשיש שליטים עם אג'נדה דתית בה מתפתח שיח, שכל מי שאינו מוסלמי, יורד אוטומטית לדרגה שנייה, זה דורש מחשבה.

סוריה:

בסוריה, בינתיים, דינמיקה אחרת. בסוריה נהרגים כל יום עשרות אנשים. אלה ההוראות מבשאר אסאד. לא יותר מכמה עשרות כדי שהעולם לא יקום עליו… העולם כידוע הוא ציני… מתערב רק איפה שיש נפט ולמרות הסיסמאות והקריאות על זכויות-אדם יש לומר שהסיסמאות הללו אינן זהות ותקפות בכל המקומות על פני הגלובוס…

בשאר אסאד לא יינכה. חשבון הדמים שלו חצה את קו האל-חזור, את הקו האדום. נשאלת השאלה עד מתי ? הפסימים ישיבו שהוא ישרוד כי כח זה כח ! זה כח ! זה כח ! הרוסים עוזרים לו והעובדה שאין לסוריה נפט מסייעת בידו. המערב נכנס לעיראק וללוב בגלל הנפט.

באופן אלגורי אפשר לומר שבמצרים, כשהספינה המצרית היטלטלה בים הסוער, באו הגנרלים לקפטן מובארכ והורו לו לקפוץ למים. אמרו לו, מכאן אנחנו ממשיכים בלעדיך. היום אנחנו יודעים שזה מה שהיה ערב התפטרותו של מובארכ. הגנרל טאנטאווי נתן לו להבין שעליו להתפטר כי אחרת הם יפטרו אותו…

בסוריה אי אפשר לומר לקפטן לקפוץ למים. סוריה היא מדינת משטרה. הקפטן הוא עלאווי וכך כל אנשי המשטר והבטחון. אף הם עלאווים. נפילתו של בשאר היא גם נפילתם שלהם, לכן בסוריה המצב שונה. לכן שם הם שומרים עליו.

האופוזיציה בסוריה היא בעלת גוונים רבים. אין לה ראש אחד וזו הבעיה שלה.

בשאר לא שולט בכל סוריה. יש מקומות בהם חיילים של הצבא הסורי פוחדים להסתובב בלילות מחשש להיתקל בצבא הגרילה. המתנגדים לאסאד – ככל אשר יענונום – כן ירבו וכן יפרצו.

לפני כשבוע נעשה נסיון להרעיל את צמרת השלטון הסורית, כלומר האופוזיציה הגיעה קרוב מאד… האוניברסיטה בחומס נסגרה. אסאד אם כן, לא מחוסן עד סוף כל הדורות. לדעתי הוא יפול לבסוף, לאט לאט אמנם, אבל יתחולל שם שינוי.

מי היה מאמין שברפובליקת הברזל של משפחת אסאד, אנשים יעזו לדבר ולפעול נגד המנהיג ?

כך שבכ"ז נפל דבר בסוריה.

יש לומר שיש משהו פסיכולוגי יותר ממעשי בעם הסורי ובמזה"ת כולו. מחסום הפחד שהיה האל"ף-בי"ת במאה ה-20, נשבר. מי היה חולם שאפשר לצאת נגד סאדאם חוסיין, נגד קדאפי ?

היום אנחנו נמצאים במקום אחר.

האמריקאים הבינו שהם צריכים לתת לאופוזיציה איזושהיא סוכריה ועדיין להשאיר בסיס של המשטר. ראה המודל התימני. לפני כמה חודשים הציעו הרוסים והאמריקאים לנשיא תימן לעזוב את תימן והם יערבו לו. הם לא יפילו את כל המשטר, רק יחליפו את הראש. סגנו ישמש כנשיא למשך תקופת מעבר ואח"כ ילכו לבחירות והעם יאמר את דברו. וכך אכן היה. נשיא תימן נעתר לפנייה, ובמקום שיישחט כמו קדאפי, או ייכלא כמו מובארכ, עבר לערב-הסעודית.

לא בטוח שהרעיון הזה יתקבל אצל אסאד. הרוסים אמרו רק לפני מספר ימים, שמעולם לא היה חשוב להם מי יעמוד בראש הפירמידה בסוריה. להם חשוב הנשק שסוריה קונה מהם וחשובה להם דריסת הרגל בנמליה של סוריה, שנושקים לים התיכון.

סעודיה מזרימה כסף ונשק למורדים בסוריה, ואין זה מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. סעודיה, קטאר, ירדן ומדינות אחרות בסביבה מעוניינות בנפילתו של בשאר בגלל שהוא קליינט איראני. חיזוקה של איראן מדיר שינה מעיניהן של מדינות רבות במזה"ת. גלוי וידוע הוא כי בין סעודיה שהיא סונית, לאיראן השיעית, שוררת שנאת עולם. אלו ערבים ואלו פרסים והשנאה ביניהם אדירה (הסונים אומרים שהשיעה טמאה יותר מהיהודים…).

ראו דוגמא ממלחמת לבנון השנייה. בועידת שרי החוץ הערבים קם שר החוץ הסורי וביקש מכל הנציגים לקום ולהריע ולמחוא כפיים למאבק ההרואי שמנהל החיזבאללה באויב הציוני. אלא מאי – אף אחד לא קם !!! שרי החוץ הערבים טענו שאינם יכולים לעשות זאת, ולתמוך בחיזבאללה מפני שהם, החיזבאללה, עושים את מה שהפטרון שלהם מורה להם לעשות, שהם האיראנים. דרך אגב, סעודיה לוחצת מאד מאד על ארה"ב בענין איראן.

צריך לבחון את המסגרת הגיאופוליטית המשתנה. אם בשאר ילך מסוריה זה עלול להיות מסוכן מאד. במדינות שהיו מפולגות מאד, עם ריבוי שבטים, היותו של דיקטטור בראש המדינה איחדה את כל השבטים יחדיו וחיברה ביניהם. כך היה בלוב, כך בעיראק. בעירק, שורר בלגן אדיר אחרי נפילתו של סאדאם. שליטה החדש של עירק השיב, כשנשאל בפנטגון על המצב הנוכחי בעירק שהכל טוב עכשיו בעירק. אז שאלו אותו, אם כך, מדוע מתפוצצת שם כל יום מכונית תופת ? הוא השיב שעם נפילתו של סאדם נפתחה תיבת פנדורה…

בלוב, יש מלחמת אזרחים כרגע. בנגזי נלחמת מול טריפולי. הן היו שתי קולוניות נפרדות שקדאפי חיבר ביניהן. קדאפי הלך, והיום הן שבו להילחם זו בזו. נפילת השליטים פותחת תיבות פנדורה.

אנו חיים באזור שחי בהיסטוריה שלו. היסטוריה של אלפי שנים. בעיראק היום, יש סונים, שיעים, כורדים ועוד הרבה תנועות חדשות שקמו. לדוגמא: "אבירי ארם-נהריים", "צעירי מסופוטמיה", הנכדים של נבוכדנצאר"… נפילתו של הדיקטטור הביאה והעלתה קולות ממצולות ההיסטוריה. הרבה מאד איבות ודם-רע מגיעים למרכז הזירה.

זה מה שעלול לקרות בסוריה אם בשאר יפול. זה יקח זמן שם, אבל המציאות כבר סוגרת עליו.

איראן

הכוכב של המזה"ת והשאלות הגדולות של האביב הערבי, טמונות באיראן. האיראנים יודעים לנהל משא ומתן. לפני כל פגישה איראן מוציאה לאור כל מיני הצעות קונסטרוקטיביות. הם מסיימים כל פגישה במעין התקדמות אך לא ללא סגירה סופית. כך הם מרוויחים זמן ומתישים את סביבתם.

בשנה  האחרונה המצב הכלכלי של איראן הולך ומחריף. הם סובלים משורה של מפגעים בכלכלה שלהם. יש אינפלציה. יש אבטלה. שחיקת מטבע. כיסי-עוני בערים הגדולות. בפריפריות ובמקומות מסוימים באיראן אפשר להצביע על ציבוריים איראניים שממש סובלים מחרפת רעב.

סרטונים שמעלים ביו-טיוב מראים צעירים שנשכבו על רכבו של אחמדינג'אד ובקשו אוכל. הצעירים דורשים שינוי.

במילים אחרו, לסנקציות שהוטלו על איראן, יש השפעה. יש כח. אם הסנקציות ייושמו אחת לאחת, יתכן שהאיראנים ידברו אחרת.

אם אירופה תבוא עם אמברגו הנפט בסוף יוני, מה שאומר שאירופה לא תקנה יותר נפט מאיראן, זו תהיה מכה קשה מאד לאיראן. העם מבין את זה. גם האייאתוללות.

באיראן של היום, השליטים מבינים שהם מנהלים מאבק הישרדות על עצמם. הסנקציות משתקות את הכלכלה, וזה יפגע בראש ובראשונה בהם. איראן מאד מאד פגיעה עכשיו אבל יתכן שדווקא בגלל זה היא עלולה להיות מסוכנת יותר… אחמדינג'אד איבד כבר את כוחו. ההאייאתוללה עלי חמינאווי כבר הוציא עליו צו חיסול. האם איראן תוריד את הרגל מהדוושה ? – נמתין ונראה לאן ילכו פני הדברים.

לכן הועידה במוסקבה תגיע לשיא חסר תקדים ועלינו לעקוב בצורה מסודרת אחר הדברים.

סוריה היא בבת עינה של איראן. לאיראן יש קו רצף עד לים התיכון בזכות סוריה.

בתוך כל זה, הצצה חטופה אל תורכיה.

ארדואן מנהיג מאד מתוחכם. הכלכלה חשובה לו מאד. בשנת 2012 יחסי ישראל –תורכיה הגיעו לשיא חסר תקדים כלכלית. כשמדובר בעסקים – היחסים שונים מאשר כשמדובר בפוליטיקה. תורכיה מנהלת מדיניות מורכבת שמשחקת על כל המישורים. ארדואן מוכר לתורכים משהו ששום שליט באזור לא מצליח לעשות, וזהכלכלה מנצחת. הוא יוצא עם סיסמא שאומרת "תורכיה – 2024" כלומר תצביעו עבורי ותנו לי להנהיג עד 2024 ואז תראו שתורכיה תהיה בין הכלכלות המובילות בעולם. הוא רואה במצרים, בלוב ובטוניס שוק כלכלי שתורכיה צריכה לשים בו רגל.

ברוב חכמתו הצליח ארדואן להוציא את הכח מהצבא ועשה זאת דרך חקיקה, דרך הפרלמנט. לא בכח. הוא הכניס לצבא את האנשים שלו.

הוא מנהיג בעל גאווה לאומית גדולה. מסתכל לישראל ולארה"ב "בלבן של העיניים", יש לו כלכלה מנצחתויש לו גם דמוקרטיה. זהו אם כן מודל שאין לו אח ורע במזה"ת.

ישראל נכנסת למאה ה-21 יותר מפוקחת. שלום מקיר לקיר לא יהיה כאן. בודאי שלא בקרוב. עוד חזון למועד. עלינו לשאוף להשגת הסכמים שיתנו לנו שקט מעשי לטווח מסוים.

מן הסתם, גם ההנהגה אצלנו תתחלף ותשתנה בעוד שני עשורים. יכנסו צעירים יותר. הסכמים בין מנהיגים, לא בהכרח הם מה שישנו את המצב, אלא העמים בעצמם צריכים לעבור שינוי.

העמים במזה"ת צריכים לעבור מהפכה חינוכית וזה דבר ארוך טווח.

ישראל תצטרך מדיניות יותר יצירתית.

 ♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

המחאה החברתית והשפעתה על מערכות יחסי עבודה במשק

המרצה: ד"ר שלמה קנדלשיין

13 בינואר 2013 – שלוחת המדרשה בראשון-לציון

"מחאה חברתית" היא התנגדות התנהגותית של אנשים לתופעות ולתהליכים קיימים, מתוך מגמה להביא לשינוי אצל מקבלי ההחלטות באמצעות לחץ חברתי.

אנו מתייחסים ל"מחאה חברתית" גורמיה והשפעתם על מערכות יחסי עבודה בישראל, עם זווית ראייה בינלאומית.

גורמים למחאה חברתית ביחסי עבודה

  1. מיתון בשוק התעסוקה
  2. הפרטת ארגונים ושירותים במגזר הציבורי
  3. פערים גדולים ברמות שכר בין מנהלים ועובדים בארגונים
  4. פוליטיזציה בארגונים
  5. אפליה תעסוקתית
  6. פיטורין המוניים בנימוק של "התייעלות" ו"הערכות מחדש"
  7. תהליכים מפלים ע"י גורמי שלטון בעסקים ("תספורת")
  8. אידיאולוגיה פוליטית

מחאות חברתיות בעולם על רקע יחסי עבודה

בחודשים האחרונים של שנת 2012 אירעו ברחבי העולם, על רקע המשברים הכלכליים, במדינות רבות הפגנות "מחאה חברתית" הקשורות ליחסי עבודה.

צרפת – הפגנת מחאה בעידוד האיגודים המקצועיים בצרפת להגמשה של חוקי העבודה. המחאה החברתית הייתה בעקבות פיטורין גדולים בחברות ענק כמו פג'ו-סיטרואן, רנו, וחברת הקמעונאות קרפור. המוחים דרשו כי הממשלה תגן על מקומות העבודה והתעשייה.

ספרד – מחאה חברתית גדולה ב-55 ערים בספרד בהתנגדות להפרטת  שירותי הבריאות ע"י הממשלה, על מנת לחסוך בהוצאות הממשלה. הממשלה התכוונה להפריט 6 מתוך 20 בתי החולים הממשלתיים וכן את רוב המרכזים הרפואיים הציבוריים.

קוריאה הדרומית – מחאה חברתית בקוריאה הדרומית התרחשה למרות המצב הכלכלי היציב של המדינה. המחאה נבעה כי חלק גדול מתושבי המדינה לא נהנה מהצמיחה. אי השיוויון בפערים הכלכליים ממשיך להתרחב, ובעלי עסקים קטנים חשים תסכול בשל קשיים רבים שהם חווים בהשוואה לתאגידי ענק משפחתיים משגשגים.

צעירים רבים חשים שהם אינם מקבלים הזדמנויות שוות שמקבלים יורשי המאיון העליון.

בריטניה – "מחאה חברתית" בבריטניה  בעידוד קונגרס  האיגודים המקצועיים (TUC), המייצג 54 איגודים מקצועיים. המחאה הייתה עם הכותרת "עתיד שעובד" ודרשה לצמצם את הקיצוצים במגזר הציבורי ולהחליפם במדיניות ממשלתית לעידוד הצמיחה.

 ♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

מדינת אל-קאעידה ברשת

תקציר הרצאתו של יעקב לאפין – כתב הג'רוזלם פוסט לעניני צבא ובטחון-לאומי –

לפני באי המדרשה הליברלית בישראל, בשלוש שלוחותיה
אוקטובר 2012 – ינואר ופברואר 2013

  • הח'ליפות היא מדינה או אימפריה שמצדיקה את קיומה על בסיס הקוראן ומתיימרת לאכוף את חוקי השריעה עלי אדמות, "בהתאם לרצון אללה."
  • מאז זמנו של נביא האסלאם מוחמד במאה השביעית ועד המאה העשרים, התקיימו מדינות ואימפריות ח'ליפות בצורות שונות. הח'ליפות האחרונה הייתה האימפריה העותומנית הטורקית, שפורקה ב-1924..
  • תנועת הטרור העולמית אל-קאעידה רואה בפירוק הח'ליפות אסון למוסלמים. הארגון שם לעצמו מטרה לשחזר את הח'ליפות ולמוטט את המשטרים הערבים-המוסלמים הקיימים, כדי להכין מקום לאימפריה החדשה.
  • דמויות מפתח. עבדאללה עזאם (פלסטיני), המורה הרוחני של אוסמה בן-לאדן. בשנות השמונים הציע ללוחמי הג'יהאד לנסוע לאפגניסטן להקים את ה'חליפות.
  • בכך החל אל-קאעידה לבסס את עצמו במדינות עם חוסר משילות, דפוס שממשיך עד עצם היום זה (בסוריה, סיני, מאלי, עיראק, ועוד מקומות).
  • סייד קוטוב (מצרי), הוגה דעות קיצוני שסלל את הדרך לכל ארגוני הטרור של היום. ב-1964, הוציא קוטוב את ספרו "ציוני דרך." בספר קבע כי אין כיום מדינה אסלאמית אמיתית בעולם, ולכן כל העולם נחשב מרחב מלחמתי – מקום שבו מותר לבצע ג'יהאד כדי להקים ח'ליפות.
  • לאחר הפיגוע ב-11 בספטמבר, ארה"ב שמה קץ לחופש התנועה של אל-קאעידה באפגניסטן. פעילי הארגון פונים לאינטרנט כדי להבטיח את המשכיות התנועה.
  • יתרונות האינטרנט לטרור: לאל-קאעידה אין בסיס גיאוגרפי מוגדר והוא איננו שולט ברוב המסגדים בעולם. הוא זקוק לבסיס שאינו פיזי.
  • ברשת, הארגון יכול לדלג מעל גבולות, לבנות בסיס תמיכה, לבצע שטיפת מוח יעילה ולהפיץ את האידאולוגיה שלו, וכך לגייס חברים חדשים ולבנות תאי-טרור.
  • בנוסף, באינטרנט, חברי הארגון יכולים לתכנן כיצד תיראה הח'ליפות העתידית שלהם.
  • בלב המאמץ הזה מתרחשת שטיפת-מוח למגוייסים חדשים, במטרה לגרום להם לשנוא את החברה המודרנית, ולשאוף למות ולהרוג בשם הג'יהאד.
  • כלי-עזר לשטיפת המוח ברשת: רעיון "גן העדן" ללוחמי הג'יהאד – הפרס המיידי.
  • הפצת סרטונים של מחבלים והאדרת מעשיהם כמעשים קדושים הראויים לחיקוי.
 ♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

מוסדות והנהגה בצפון אפריקה בתקופת השואה

בשלוחת המדרשה הליברלית בתל-אביב, 2.4.2013

המרצה : ד"ר  מרטין שדה , אוניברסיטת חיפה , מכון יד ושם.

מטרת ההרצאה :  הינה להכיר את ההנהגה והמוסדות שחברה היהודית בצפון אפריקה בתקופת השואה.

נקודות חשובות:

להבהיר שלושה דברים מרכזיים שלמעשה גם יכניסו אותנו לאווירה וישמשו לנו כמבוא:

א.      מיקום גיאוגרפי של צפון אפריקה

ב.      תיחום ומשמעות האיזור במסגרת מלחמת העולם השנייה

ג.        התבוננות על הקהילות היהודיות בארצות אלו

הכרת ארצות צפון אפריקה ,או כפי שנוהגים לכנותן ארצות "המגרב".

לוב, טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

לידע כללי האיזור הזה בתקופה הקדומה היה נוצרי והיה שייך לאימפריה הרומית. עדות לנוכחות נוצרית באיזור יש עד היום את פסלו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול בכיכר ברכזה של העיר קונסטנטין שבאלג'יריה. החל מהמאה ה-7 מתחיל הכיבוש הערבי וכל צפון אפריקה הופכת להיות בהדרגה אזור מוסלמי .

הקהילות היהודיות

אז לגבי נוכחות יהודית בצפון אפריקה. מתוך כתבים של אבות הכנסייה הראשונים עולה מתוך כתביהם כי יהודים הגיעו לאזור כבר בימי בית שני (ויש שטוענים על-פי ממצאים ארכיאולוגים שהיהודים הגיעו עוד בתקופה הפניקית כלומר לפני חורבן בית ראשון) וההשפעה שלהם היתה רבה. עכשיו יש לנו את האוכלוסייה הקדומה של צפון אפריקה הילדים – הברברים (לא ברברים – ברברים)  שרבים מהם התייהדו.

הכרת הקהילות היהודיות אחת אחת

לוב

עיקר הקהילות מתמקדות בבירה בטריפולי ובבן-גאזי

בטוניסיה בעיקר בעיר הבירה טוניס והשאר בערים כמו ג'רבה שם יושבה קהילה גדולה.

אלג'יריה

באלג'יריה  הקהילות מתמקדות בעיקר בבירה אלג'ר ישנה קהילה גדולה בעיר אוראן שהיא העיר השנייה בגודלה ובעיר קונסטנטין.

שלושת הערים הללו הן למעשה ערי מחוז ומסביבן יש ערים וכפרים קטנים (כמו אצלנו) וגם שם מפוזרות קהילות למשל: תלמסן שם קבור הרב אלנקוואה ויש עלייה לרגל. בון, סטף , ביסקרא ואפילו בדרום הרחוק גארדייה ועוד .

מרוקו

גם כאן הרוב מרוכז בבירה בקזבלנקה ומפוזר במרקש, מכנס ועוד.

עכשיו למה הפירוט , כי צריך להבין שיש הבדל בין הקהילות בתוך המדינה עצמה ובין המדינות השונות. עכשיו מה , ההבדל היא החשיפה למודרניזציה כלומר למערב לאירופה.

הקהילות שישבו במרכזי הערים הגדולות כמובן נחשפו יותר למערביות ובקהילות אלו חל תהליך של קדמה רכישת השכלה, שינוי במקצוע . ערב מלחמת העולם השנייה יושבים קרוב ל200 אלף יהודים במרוקו זהו למעשה היישוב היהודי הגדול בצפון אפריקה.

כמו במרוקו גם כאן בטוניסיה רובם של היהודים ישבו בבירה טוניס ונחשפו לתהליכי המודרניזציה.

כ-90 אלף יהודים יושבים בטוניסיה.

משמעות האזור צפון אפריקה במסגרת העולם השנייה.

ובכלל צפון אפריקה הינה זירה חשובה ביותר במסגרת המלחמה , להיטלר היו תוכניות באזור.

הוא ראה בהשתלטות גרמנית על צפון אפריקה התחברות לארץ ישראל ומשם שליטה על המעבר למזרח ולאסיה ושליטה על משאבי הנפט והתחברות משם עם היפנים במזרח הרחוק.

ולכן הוא קשר קשרים עם המופתי בארץ ישראל , עם נציגי הערבים בצפון אפריקה שבאותה תקופה מאוד מאוד מתחזקים והמתיחות גבוהה באותה תקופה באיזור.

הצרפתים שמבינים שלגרמנים יש תוכניות באזור (אבל אינם יכולים לצאת למלחמה נגדה) משתדלים לקנות את ליבם של הערבים ונראה כיצד יחס מועדף זה מתורגם למדיניות נגד היהודים ובייחוד נגד יהודי אלג'יריה בתקופה זו.

תיחום התקופה

כלומר המסגרת שלנו לגבי מה עלה בגורלן של  הקהילות היהודיות בצפון אפריקה  אנו מדברים על השנים  1940-1943.

ב-1943 חל מבצע לפיד – שזהו הניצחון הראשון של בנות הברית במסגרת מבצע "לפיד" במסגרת מבצע זה בעלות הברית נוחתות בחופי צפון אפריקה ומשחררות את האיזור מהאיום הגרמני .

הממשל הצרפתי

הוא השולט בצפון אפריקה כבר במאה ה-19 את אלג'יריה הם כבשו בשנת 1830 והופכים אותה למושבה שלהם אני אפילו ארחיק לכת לאור האירועים בהיסטוריה הם הופכים את אלג'יריה למדינת צרפת שנייה, ויש לזה השלכה לגבי האוכלוסייה היהודית , אלה זוכים לקבל אזרחות צרפתית כבר בשנת 1870.

לגבי מרוקו וטוניסיה הם נחשבות למדינות חסות של צרפת והיהודים שם לא מקבלים אזרחות אלה זוכים בהטבות מסויימות בתחום הכלכלי. בהמשך יש שיקבלו גם אזרחות.

יש לנו עוד שחקנים בצפון אפריקה אלה הם האיטלקים שיושבים בלוב כך שהיהודים מושפעים מהשפעה איטלקית וגם צרפתית. וגם הגרמנים במרוקו לפני הצרפתים.

עכשיו איפה נכנס כל האזור הזה בתקופת המלחמה, וכאן אנחנו מתחברים לאירופה.

מלחמת העולם השנייה פורצת עם הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939.

ב-6 במאי 1940 צרפת מובסת על ידי גרמניה ומתחלקת לשני חלקים עיקריים החלק שנתון לשליטה

הגרמנית הוא החלק הצפוני והחלק הדרומי נתון לשליטת ממשלת וישי.

מי היתה ממשלת וישי – זו היתה ממשלתו של המרשל פטן גדול המנצחים של מלחמת העולם הראשונה זה שהחתים את גרמניה בהסכם כניעה קשה , הפעם זה תורו והוא נכנע לגרמניה.

עכשיו ממשלתו של פטן נקראה ממשלת וישי על שם המקום בו ישבה וממשלה זו שיתפה פעולה עם הגרמנים, ממשלת בובות שיצגה את צרפת כבושה תחת שלטון הגרמנים.

עכשיו בצפון אפריקה המושבות הצרפתיות גם הן  באופן אוטומטי הפכו להיות תחת שלטונה של ממשלת וישי כלומר אלג'יריה, מרוקו וטוניסיה. לוב הינה תחת שלטונו של מוסיליני האיטלקי.

כלומר אם נתחום כעת את השנים נתחיל משנת 1940 שצרפת הופכת להיות גרורה של גרמניה ויש לנו את ממשלת וישי בצרפת ובצפון אפריקה ועד שבעלות הברית נוחתות בצפון אפריקה ומשחררות את האזור בשנת 1943.

מכאן שיש לנו קהילות יהודיות הנתונות לאיום של שלטון גרמני ולאיום של שלטון צרפתי של ממשל וישי.   כלומר כל החוקים נגד היהודים  באירופה קרי בצרפת  יושמו גם בצפון אפריקה, רק שהיה צורך להתאימם לתנאי המקום.

מכאן שגם מצבן של הקהילות היהודיות במגרב ילך ויתדרדר ככל שהנוכחות הגרמנית צרפתית תשלוט בצפון אפריקה.

עכשיו , נראה כיצד מצב היהודים ילך וישתנה לרעה וכיצד יתמודדו מנהיגי הקהילות במצבים אילו.

קודם כל נעבור לגזרות ולחוקים שנחקקו בצפון אפריקה נגד היהודים.

אז כמו שהעניין מוכר לנו מאירופה ובמקרה זה אצל יהודי צרפת, לדוגמא

בשלישי באוקטובר 1940 מפרסם ממשל וישי את החקיקה נגד יהודי צרפת

במקרה זה על היהודים להצהיר על יהדותם, להצהיר על היותם יהודים מזה כמה דורות  בדיוק כמו בגרמניה. המטרה של החוק הזה היה כמובן לשלול מהיהודים את אזרחותם הגרמנית או הצרפתית ובצורה זו בהדרגה לנשלם ממעמדם. לאחר מכן נדרשים למסור את הרכוש לגרמנים (אריזציה))

באופן אוטומטי חקיקה זו תופסת גם במושבות הצרפתיות קרי אלג'יריה, טוניס ומרוקו.

עכשיו בטוניסיה ובמרוקו  החקיקה הזאת לא ממש שינתה את המציאות מאחר ורובם של יהודי טוניסיה ומרוקו לא היו בעלי אזרחות צרפתית ולכן לא היתה קיימת אצלם בעייה של זכויות או ללכת להצהיר על היהדות שלהם, אבל ליהדות אלג'יריה כן היתה בעייה מאחר והם נחשבו לאזרחים צרפתים כבר משנת 1870 וחוק זה הפליא אותם לרעה.

על כן החוק הראשון בשלב החקיקה האנטי-יהודית באלג'יריה החלה בשביעי לאוקטובר בביטולו של חוק כרמיה אותו חוק שבזכותו קיבלו יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית כעת מבטלים אותו ומחזירים את היהודים למעמדם הקודם לתקופה שלפני חוק כרמיה.

מנהיגות יהודית בצפון אפריקה – (במסגרת זו של ההרצאה והזמן נתמקד בהנהגה באלג'יריה)

במסגרת הרצאה זו נכיר את ההנהגה היהודית בצפון אפריקה בתקופה השואה, הנהגה יוצאת דופן שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל. הנהגה שכל הקצוות שלה הן מן הצד הרוחני והן מן הצד החילוני עבדו מתוך הרמוניה נפלאה וכל מה שראו לנגד עינם זה את טובת הקהילה. נפגוש סמכות רוחנית יוצאת דופן , נשגבת , גדולה במיוחד, הייתי אומרת את הסמכות הרוחנית כפי שהיא באמת ואני מדברת על הרב משה אייזנבת, הרב שנכנס לגוב האריות על מנת לעזור לקהילה שלו.

נפגוש אנשי חינוך שאירועי המלחמה הציבו אותם בראש ההנהגה. משפחה של רופאים שהפכה תוך לילה למשפחה לוחמת, ואנשי קהילה טובים ופשוטים עשירים לצד פשוטי עם שהקריבו הכל על מנת לפעול כולם יחד בהרמוניה אחת לטובת הקהילה נגד אוייבי העם היהודי, שפעלו כולם להמשך קיומו של העם היהודי בתקופה קשה ביותר לעם היהודי. למעשה הנגיעה בהנהגה היהודית תפתח לנו חלון גם על הקהילות היהודיות  בצפון אפריקה ועל מה שעבר עליהן באותה תקופה.

הרב משה אייזנבת – הנהגה רוחנית

הרב אייזנבת רבה הראשי של הקהילה היהודית של אלג'יריה הוא זה שעומד בראש המשא ומתן עם ממשלת וישי . איינבת בתחילה כיהן כרבה של הקהילה של קונסטנטין ולאחר מכן היה לרבה של אלג'יריה עד למותו בשנת 1955. על הרב כותב מיכאל אנסקי אחד מגדולי החוקרים של יהדות אלג'יריה,  כי הוא היה אדם חכם מעורב בכל ענייני הקהילה וגם מאוד מתקדם בדורו. איש מודרני שמעלותיו כרב גדול בישראל שוות לסגולותיו כמלומד. הרב הוא אחד האישים הבקיאים ביותר בתולדות יהדות צפון אפריקה ויצירותיו וחיבוריו ההיסטוריים, הדוקומנטאריים, והסטטיסטיים הם כבדי משקל וערכם  רב. הרב כתב מספר ספרים חשובים ביותר על הקהילות היהודיות באלג'יריה ביניהם על הקהילה היהודית של קונסטנטין (בזמן היותו רבה הראשי של העיר) ואחד על מה שהתחולל באלג'יריה בתקופת וישי. ספריו מהווים מקור ראשוני בהם נמצא טבלאות המצביעים על הגידול באוכלוסייה היהודית (נתונים סטטיסטיים) על חתך המקצועות באוכלוסייה היהודית, על החינוך על התמורות שחלו במבנה המשפחה מעמד האישה והנערה ועוד.  אך מכל פעולותיו למען הקהילה תיזכר תקופת וישי בהן הרב הפך להיות נציגה של קהילת יהודי אלג'יריה ועמד בגבורה ללא פחד סיכן את חייו נכנס לגוב האריות וניהל משא ומתן עם עוזרי הנאצים.

בספר "דפים חיים" ובספרים אחרים מתואר סיפור גבורתו של הרב שהפך להיות לנציגה המוסמך של קהילה יהודית בתקופה המסוכנת ביותר לעם היהודי.

ניהול משא ומתן היה קשה ביותר מאחר והרב בא למשרדי האוייב ואמר דברים קשים ביותר לנציגי ממשל וישי. דברים שבעיתן יכול היה להיאסר . הרב ניהל משא ומתן עם שותפיו של היטלר אנשים אנטישמים שפעלו נגד היהודים בצפון אפריקה מבלי התערבות גרמנית. הם פעלו על דעת עצמם. גירוש הילדים מבתי הספר הינו אקט שאפילו בצרפת לא נקטו השלטונות.

באלג'יריה הוקם משרד כמו באירופה "המשרד לענייני היהודים" שתקפידו היה לוודא שאכן פקודות ממשל וישי הגזעניות אכן מתבצעות. על המשרד היה ממונה הקומיסר קאסבייה וולאט שפעל נגד היהודים על דעת עצמו.(אין נוכחות גרמנית באלג'יריה). על-פי החקיקה מפוטרים לאלתר כל היהודים ממשרוד הציבוריות וכל המורים והתלמידים ממערכת החינוך הכללית הצרפתית.

על מה מתנהל  המשא ומתן: על גירוש הילדים היהודיים מבתי הספר צעד קריטי ביותר עבור הקהילה.

הרב יחד עם שאר מנהיגי הקהילה מטכסים עצה לביטול רוע הגזרה.

עכשיו הצרפתים מצידם מנהלים את המשא ומתן עם הרב כדי להזכיר ליהודים שהם מיעוט ללא זכויות .

על מה מדובר, על מה השיחה נסובה, על גירוש הילדים מבתי הספר.

הרב מבקש לבטל את הגזרה או לחלופין למצוא פתרונות.

בואו וניגש למקורות שלכם וניראה את קטע אחד מתוך רבים של המשא ומתן של הרב עם הרשויות של ממשל וישי.

פרופסור רוברט ברונשוויג –  איש החינוך והאקדמיה

דמות נוספת שלא מההנהגה הרוחנית היא דמותו של הפרופסור רוברט ברונשוויג  מזרחן באוניברסיטת אלג'יר שפוטר בעקבות הגזרות החינוכיות.

(דבריו של הפרופסור ברונשוויג על המערכת החינוך היהודית ותפקודה,מתוך מאמרו על הגזרות האנטי-חינוכיות באלג'יריה בין השנים 1940-1943)

"בעיר הבירה כבערי האם של המחוז, בשכונות הבינוניות כבקטנות, הוקמו ועדים לארגון החינוך היהודי ולמימונו. צריך היה, טרם כל להעמיד על תילם את בתי הספר היסודיים, כדי למלא את הצורך התכוף בהבטחת החינוך היסודי לבני המשפחות העניות…" (תחילה הדאגה לעניים, העשירים יסתדרו)

בעית המבנים היתה אמנם קשת פתרון, אך ועד הקהילה באלג'יר ויתר על בנייני תלמוד תורה, ומכיון שהללו לא היו מספיקים לגמרי להכיל את מספר התלמידים היהודים המרובה, נמצא נדיב יהודי עשיר שהעמיד בית לרשות הועד, הקהילה מצידה העמידה בנין שלישי שלם…

מרסל טוביאנא

פעל בעיר אוראן פועל איש החינוך מרסל טובייאנה המנהל תיכון בו למעלה מ-600 תלמידים עם כיתת התמחות למתמטיקה.

בהקשר לתכנים של מערכת חינוך זו היו לה תכנים צרפתיים גרידא (בזמן שכולם חוזרים ליהדות באלג'יריה נצמדים לתכנים צרפתיים)

משפחת אבולקר-   המחתרת היהודית בצפון אפריקה "מבצע לפיד"

ארגון הקהילה היהודית בא לידי ביטוי גם בפעילות המבצעית הצבאית בהקמתה של המחתרת בצפון אפריקה וחלקם בהצלחת המבצע שיביא לשחרור צפון אפריקה מצבא וישי המבצע שיקרא "מבצע לפיד".

מבצע זה שאירע ב-8 בנובמבר  1942 הוא למעשה מהווה תפנית חשובה ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה. בזכות הצלחת המבצע לא הצליחו הגרמנים להוציא לפועל את תוכניתם להגיע לארץ ישראל , לבארות הנפט ולהתחבר ליפנים. כפי שאמר זאת מונטגומרי לחייליו "אם תנצחו את הקרב בצפון אפריקה ניצחתם את כל המלחמה.

מצד שני היה זה למעשה הניצחון הראשון של בעלות הברית במסגרת מלחמת העולם השנייה דבר שחיזק מאוד את המורל של החיילים ומכאן החלה התפנית לטובת בעלות הברית.

עבור היהודים הצלחת המבצע זה אומר גירוש כוחות וישי מצפון אפריקה והחזרת השלטון הצרפתי בצפון אפריקה והשבת הזכויות ליהודים.

מה שאנחנו יודעים כיום שהצלחת המבצע הצילה את יהדות צפון אפריקה משואה. שכן לגרמנים היו תוכניות בצפון אפריקה , כפי ראינו את התהליך של סימון היהודים מהאוכלוסייה, נישול המעמד האזרחי ועוד. וכבר חלו ההכנות להקמת היודנראט (מכתב באקוש) וכן היו הזמנות לטלאי הצהוב בנמלים באלג'יר.

כלומר הסכנה ריחפה מעל ראשם של היהודים ולמעשה הצלחת המבצע הצילה את היהודים במרוקו ואלג'יריה ועדיים לא בטוניסיה הכל היה שאלה של זמן. אך גם שם כאשר האמריקאים הגיעו בהדרגה גם הם ניצלו מהשמדה.

עכשיו לאמריקאים היתה בעיה והוא שיתוף הפעולה של הצרפתים של וישי עם הגרמנים ועל כן היה צורך לנטרל את כוחות וישי ולשמור על סודיות מלאה. על מנת לאפשר לאמריקאים לנחות בהפתעה גמורה. ולשם כך נמצאה המחתרת שלימים כונתה "המחתרת היהודית" וזאת מאחר ו87% מחבריה היו יהודים.

אותו מבצע "לפיד" שבו היתה מעורבת המחתרת היהודית שבזכותה האמריקאים השתלטו במהרה על אלג'יריה שיחררו את העיר להפתעתם הגמורה של צבא וישי והגרמנים. כלומר העזרה של המחתרת היהודית וגבורתה היתה גדולה ביותר ואת זה עוד ניווכח בהמשך הרצאה זו.

מי היו אותם יהודים גיבורים , בואו ונכיר אותם:

הנרי אבולקר

נצר למשפחה יהודית שהגיעה לאלג'יריה עוד מימי גירוש ספרד, משפחה שכולם רופאים, סופרים רבנים  וגם הבן הצעיר זוז'ה היה באותה תקופה סטודנט לרפואה. אביו הנרי אבולקר מרצה באוניברסיטה ורופא בכיר בעיר אלג'יר עד היום ישנו רחוב בעיר הנושא את שמו. אבל זו היתה משפחה שידועה היתה בצניעותה ובמעורבותה בעזרה לקהילה.

העורך של העיתון OBS ג'אן דניאל אז ג'אן בן סעיד כותב בספרו "הזמן שנשאר", הוא מספר על חלקו במחתרת בתקופת המלחמה., ומספר על המשפחה שלו , ידועה כמשפחה של רופאים שהיו עוזרים לעניים. אביו הנרי היה מכין תרופות ומניח אותם לפני הדלתות של העניים בער שהיו חולים והתביישו לבקש עזרה וכפי שאתם יודעים תרופות היו דברים יקרים מפז בתקופה זו.

זוז'ה אבולקר

גם הבן ממשיך את דרכו של אביו, רופא במקצועו ופעיל בקהילה.

ג'אן דניאל מספר על פגישתו עם זוז'ה אבולקר, ומתאר אותו

צעיר נמרץ החלטי, מאוד יהודי,סמכותי מאוד.

כל המשפחה היתה מעורבת במבצע ולמעשה הבית ברח' מישלה 5 ביתו של הרופא הנרי אבולקר הפך למטה המפקדה של המחתרת ומחסן לאכסון נשקים.

ד"ר מרטין שדה

♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

 

 

תקציר הרצאה במדרשה הליברלית בישראל 5.4.16

מנכלי"ם וועדי עובדים בארגונים: התמודדות על מרחב השליטה

המרצה: ד"ר שלמה קנדלשיין

מרצה לניהול משאבי אנוש ויחסי עבודה

במכון האקדמי טכנולוגי חולון ובמכללה האקדמית נתניה

 

יחסי הגומלין בין מנכלי"ם לבין ועדי עובדים בארגונים נעשים מורכבים יותר ויותר בשנים האחרונות עד כדי מאבקים קשים על החלטות ותהליכים ניהוליים-"מי המנהל"?

זאת בעיקר לאור השינויים הארגוניים המאופיינים במיזוגים, רכישות, הפרטות כאשר הפועל היוצא מהם הוא צמצומים.

מעורבות ארגוני עובדים בתהליכי הצמצומים הולכת ונעשית מיליטנטית יותר ויותר. מצד אחד עליהם להגן על ההסכמים הקיבוציים המהווים את תשתית יחסי העבודה בחברה, ומצד שני הם מכירים בעובדה כי עולם התחרות מחייב מהפך ארגוני של גמישות ניהולית.

בעידן האי ודאות נתקלים ההנהלות וארגוני העובדים בתופעות של ירידה הדדית ברמת האמון, עליה בפוליטיקה הארגונית וברשת התקשורת הבלתי פורמאלית, וכן קשיים בשיתוף במידע.

האמנם חל מהפך בתפישות בין "השותפים" והפיכתם ל"יריבים"?

חיוני להתמקד באיפיון יחסי הגומלין והמחוייבויות בין הצדדים בתקופה של שינויים הן לצורך הפקת לקחים והן לבחינת ההתמודדות הנכונה הניהולית והפסיכולוגית.

כמו-כן סכסוכי העבודה נהפכים להיות מיליטנטיים יותר כאשר כל צד סבור שהצד השני חצה את הקו האדום של כללי המשחק המקובלים.ההנהלה מכתיבה במידה רבה את צורת השיתוף ומימדיו. האינטרס של העובדים להיות שותפים בתהליכי השינוי כמה שיותר, לקבל מידע אמין וכמה שיותר מוקדם. תופעת העמימות ואי הוודאות היא שגורמת לתופעת המיליטנטיות, בנוסף להיבטים הפסיכולוגיים הידועים של חששות מהבלתי ידוע. דוגמה למיליטנטיות: העובדים מפרסמים בעיתונות גילוי דעת ואזהרה לרוכשים כי לא יזכו לשיתוף פעולה. גם לתקשורת השפעה רבה על עוצמת המאבק.

תפקיד מנכ"לים להיות גורם ממתן בעיקר הקטנת החששות וגורמי אי הוודאות, עדכון ועד העובדים באופן שוטף, מדיניות של דלת פתוחה ושימור גאוות היחידה והזהות הייחודית של החברה. מה שחשוב: הבנה לרגישות הועד לכל שינוי בהתנהגות החברה לעומת העבר.

נקודה נוספת הראויה לתשומת לב-אף שההסכם הקיבוצי מסדיר את מרבית הנושאים עדיין במהלך העסקים הרגיל קיימת יריבות ושותפות יומיומית בין ההנהלה וארגון העובדים. הצורך בשינוי משפיע על מערכת היחסים בין הצדדים ועל מנכלי"ם להיות גורם מרכזי ומשפיע מאוד על התהליך ומעבר ממשבר קיים לשיתוף ולהצלחת השינוי. ההצלחה תלויה מאוד במידת במידת השותפות בין ההנהלה וארגון העובדים.

אין למסור בשום אופן מידע לא נכון לוועד או להטעותו בעיקר בתקופה של שינויים אשר ממילא מלאה חששות ואי וודאות וכל ניסיון להטעות את הועד עלול להוביל לפיצוץ גדול.

 

 

באשר לוועדים-ועד חזק הוא ועד הממעט להשתמש בנשק מיליטנטי. נהפוך הוא, ועד חזק הוא ועד שקול ואחראי המפעיל עוצמת שיתוף ושמירה על זכויות לגיטימיות של העובדים. עם זאת בעת הצורך עליו לנהל מאבקים לא בכפפות של משי, על החלטות שרירותיות של ההנהלה הפוגעות בציבור העובדים. הפרטה אינה נוסחת קסם ויש גם צורך בהתנהגות אנושית מצד ההנהלה כלפי העובדים המעוניינים לא פחות מההנהלה בהצלחת החברה. וגם העובדים צריכים לקבל מידע אמין ולהיות מעורבים בשינוי. הפרטות מאיימות להפר את היציבות הארגונית והן מהוות מקור לדאגה לזכויות העובדים.

המוניטין שדבק לאנשי ועדים הנלחמים על זכויות עובדים כטיפוסים שליליים, חסרי אחריות המוכנים להשבית את החברה, הוא תדמית לא הוגנת ולא בהכרח תמיד נכונה. כשם שישנם חברי ועד שליליים, יש גם מנהלים שליליים המדרדרים את החברות.כתוצאה מכך עולים שני הצדדים על מסלול התנגשות בלתי נמנעת.

התכונה הנדרשת בשינויים ארגוניים היא חשיבות הפעלת "אינטליגנציה פרקטית" בין הצדדים.

זהו מושג שטבע הפסיכולוג האמריקאי ד"ררוברט שטרנברג: "השכל הישר אינו תלוי במידה רבה במה שקרוי ידע מובן מאליו. הכוונה לדברים שניתן להגדירם כחשובים ביותר ושאינם נלמדים בבית-הספר. ההצלחה תלויה לעיתים קרובות באותו ידע מובן מאליו ולאו דווקא באינפורמציה מפורשת המוגדרת בבירור".

יחד עם זאת חשוב להדגיש כי בעידן של שינויים גם הכרה הדדית ושיתוף פעולה בין ההנהלה וארגון העובדים אינם מטשטשים את ניגודי האינטרסים בין הצדדים, אבל אמון הדדי מסייע לביצוע תהליך שינויים הוגן.

 

♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣♣

 

 

למידע נוסף ml@merkazezrahi.co.il

  • כל הזכויות שמורות 2017

  • עריכה וניהול: Scriptus
    Site By: YMT