מכתבי סטודנטים

אוגוסט 2013

למרכז האזרחי שלום רב,

הנני הסטודנטית בתאל רוימי מודה לכם מאוד על הענקת המלגה שזכיתי לקבל ממכם!

אין לתאר את האושר והנחת שזה גורם במהלך כל ה"מרתון" הזה שנקרא לימודי תואר ראשון.

זה גורם לעצור לרגע ולהזכר שבאמת יש אנשים טובים באמצע הדרך!

אז שוב תודה תודה תודה!!!!!

אין ספק שבזכות המלגה שלכם יתאפשר לי יותר להשקיע בלימודים ולהגיע להישגים טובים ולשאוף שוב למצויינות, מאשר להתעסק במימון התואר!

בנוסף אני חייבת לשבח את גברת חני דחבש, שמייצגת אתכם בכבוד גדול, אישה חביבה ונעימה מאוד, היא עזרה לי מאוד מכיוון שהייתה לי בעיה קטנה להגיע ביום הטקס והיא פשוט מדהימה!!

תודה רבה לכולם,

שתהיה שנה טובה ומתוקה מדבש!

בתאל רוימי


11.10.11

לכבוד:המרכז האזרחי

הנדון: הוקרת תודה

שמי ניצן שבו, בת 25,  סטודנטית שנה חמישית בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב.

החל מימיי הראשונים בתיכון, היה לי חלום אשר נתפס כאוטופי ובלתי אפשרי במקום ממנו אני באה.

נולדתי וגרתי בעיירת הפיתוח בית שאן. אומרים כי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", והעברתי ימים שהצטברו לשנים כדי לשבור את  ההגדרה שחכמים וגדולים ממני הטביעו.

חלמתי להיות רופאה. שאפתי להיות חלק מהציבור ולהשפיע עליו במקום החשוב ביותר ללא עוררין- הבריאות. שאפתי למצוינות- חברתית ולימודית.

להיות רופא טוב זה להיות האדם שאפשר לסמוך עליו, כזו הייתי במשך כל ימי התיכון. ציוניי תמיד היו גבוהים, אך המעמסה הכלכלית תמיד הייתה קשה מנשוא בבית עבור ההורים.

התפשרות על המקצוע בו אבלה את שארית חיי לא באה בחשבון. אחרי הצבא תכננתי לעבוד תקופה ארוכה על מנת לגייס מספיק כסף לשנות לימודיי הראשונות , לא צלח לי. התקבלתי ללימודים באותה השנה בה השתחררתי, והספקתי רק לעבוד בעבודה מועדפת שנתנה לי מרווח נשימה בשנה הראשונה.

עבורי השירות הצבאי היה מיטבי. שירתתי כמפקדת טירונים של אוכלוסיות קשות בבסיס מחוו"ה אלון, ולמרות שהתפקיד היה תובעני ביום ובליל , אני זוכרת את עצמי מקפידה להגיע מידי יום שישי לעבודה בניקיון בקיבוץ.

כשהתקבלתי ללימודים זה היה כמו רעם ביום בהיר. לא ידעתי מה הסיכויים שלי , צעירונת מבית שאן, אבל שאבתי כוחות ובעזרת נדיבותם של תורמים שרדתי שלוש שנים בלימודים. כל חיי מזלי לא האיר לי פנים, אני מגיעה ממשפחה פשוטה בת שש נפשות, אימי לא סיימה כיתה ז' ועובדת בניקיון צימרים בקיבוץ ניר דויד הסמוך לבית שאן. כדי לסייע לאחיי לממן את לימודיהם הוריי עבדו יומם וליל. כל קנייה בבית נעשתה בחסכנות בין אם זה אוכל, מוצר חשמלי ואפילו תיקוני נזילות וצביעה- כי צריך לחסוך, זה היה המוטו, הילדים צריכים ללמוד, אין יותר חשוב מהשכלה.

אני הצעירה מבין ארבעת אחיי, עבדתי החל מכיתה ח' במתן שיעורים פרטיים אבל עוד בכיתה ד' בניקיון של הצימרים בהם אימי עובדת, שם אני עובדת עד היום (בסופי שבוע כמצליח לי להגיע הביתה). מוסר עבודה – אבי הטמיע בי את הצורך להעריך את מקור הכסף.

בעודי  מתארת  את השתלשלות האירועים זולגות לי דמעות הכרת תודה. אני משכימה בבוקר ללימודים שהיו השאיפה הכי נשגבת שלי, אשר לא מעט רגעים כמעט וויתרתי עליה הן מפאת המחסור בכסף. יש לי כל כך הרבה מה לתת לאנשים סביבי , אני מרגישה שהם צריכים אותי ואני רוצה להיות שם עבורם.

אני משקיעה את כל כולי ללימודים ואני מצליחה בהם תודה לאל. אני לא מרגישה נחותה מאף סטודנט אחר למרות המקום ממנו הגעתי, כיוון ועכשיו זו העת להוכיח את עצמך שאתה ראוי, להיות בן אדם טוב, חבר טוב ותלמיד טוב.

תודה, תודה תודה! תודה ששלפתם אותי ואפשרתם לי לבנות לעצמי עתיד טוב יותר, תודה שאתם מקלים  עליי כלכלית  כך שעיקר מאמציי מושקעים בלימודים, תודה שעזרתם לי להביא נחת להוריי ומשפחתי, תודה שאכפת לכם ממני.תודה.

מי ייתן וימים יביאו בידי להשיב לכם ולו במעט מהאושר הגדול שאני חווה מידי יום כאן באוניברסיטת תל אביב.

אני אשיב לחברה את כל ההשקעה והאמון שלה בי.

בתודה והערכה אינסופית!

ניצן שבו

avivit001

  • כל הזכויות שמורות 2016

  • עריכה וניהול: Scriptus
    Site By: YMT